חשבתי שיהיה נחמד לשתף אתכם בחוויות מהנסיעה האחרונה שלי להודו.
בכל השנה הנוראית שעברה עלינו לא מצאתי לנכון לנסוע עד עכשיו שהבנתי שעברה שנה מאז הפעם האחרונה שביקרתי שם ואני חייבת לעשות דברים חדשים. התרגשתי מאוד לקראת הנסיעה אבל למען האמת היה לי קשה. המועקה, הכאב והצער על החטופים ועל הארץ המדממת לא הרפה ממני. נסעתי לייצר עבור העסק שלי, עבור הלקוחות שלי, עבור העונה שתיכף מתחלפת אבל כל מחשבה על העתיד מלאה בכאב ובאי-וודאות. בכל זאת היו כמה חוויות טובות ורגעים יפים מלאים בשפע וצבע שנתנו לי השראה להמשיך וליצור פריטים יפים ומשמחים.
ביליתי שעות במחסנים מאובקים ולחים כדי לבחור בדים מטריפים לג׳קטים ותיקים. מלא
התלבטויות: פותחת, הופכת, מדמיינת איך זה יראה בג׳קט או אולי בעצם בתיק, שפע אינסופי, אבל בסוף בחרתי. בעזרת האישה המתוקה הזאת ועם מעט מאוד מילים יצאתי עם שלל גדול שיהפוך לפריטים נדירים שהם one pieces.
אני נוסעת לכל מקום עם הנהג שלי שיש לו סטייל אמאלה! כל בוקר הוא דופק הופעה עם בושם לא רע (באופן מפתיע) סט חולצה צבעונית ומכנסיים תואמים והכי חשוב - המוקסינים.
בנסיעות שלנו ממפעל למפעל לפעמים הוא לוקח אותי דרך חלקים נחבאים של העיר ולפתע נגלה לפני שוק ירקות יפיפה עסיסי ומגרה, הייתי חייבת לעצור לצלם. איזה כיף זה לראות נשים סוחרות, אסתטיקה מרהיבה של סידור ירקות, בתוך הדלות יש כל כך הרבה שפע.
איך אפשר בלי תיקי פסים? כמו שאתם יודעים המלאי כמעט אזל וזה המוצר האהוב עלי, אז הנה כמה מהצבעים החדשים שיהיו בקולקציה הבאה, יהיו המודלים הקלאסיים שיש בכל עונה עם תוספת של כמה הפתעות מגניבות.
הרבה מהבגדים והתיקים שאני מייצרת הם מחומרים ״ממוחדשים״ יעני up-cycled גם מטעמי אג׳נדה סביבתית וגם מטעמי יופי, פעם היו עושים דברים משובחים יותר :) אלה למשל חצאיות שבטיות רקומות בעבודת יד מאזור גוג׳ראט שבהודו וממש ברגעים אלה הן בגזירה בדרך להיות ג׳קטים מרהיבים שיסובבו ראשים.
אני משתדלת לשמור על שגרת האימונים שלי כשאני בהודו, וזה כבר הפך למעין תחביב לחפש חדר כושר בכל מקום אליו אני מגיעה. הנה דוגמה לג׳ים צבעוני במיוחד עם מכונת ריצה אחת שלכל אחד מוקצבות עליה 10 דק׳.
עם השנים רקמתי חברויות אמיתיות עם אנשים מאוד מיוחדים בכל אחד מהמקומות הקבועים בהם אני מבקרת. החברות המשמעותית ביותר היא עם שאנטי והמשפחה שלה. הם משפחה של צוענים שמתפרנסים מעבודות יד של תכשיטי חרוזים מדהימים. הם גם מנגנים, רוקדים ועושים מופעי אש. בשכונת האוהלים שלהם אין תשתיות חשמל וגם לא מים זורמים אבל יש בה שבטיות, עזרה הדדית, צחוקים, חופש והרבה אהבה.
הפעם הבאתי לילדים מתנות חוברות צביעה וטושים, קעקועים להדבקה ובובות שהם חולקים כולם יחד.
המשפחה המהממת הזאת עושה בשבילי תכשיטים, הפעם עם אלמנטים שהבאתי איתי מהארץ. כשאני רוצה לנוח אני מגיעה אליהם לאוהל ונהנית מהפשטות והחברה הטובה, מצ׳אי ומאוכל ביתי שמבשלים על המדורה כמו שאני אוהבת.
~
חזרתי לארץ מותשת ומאובקת, עבדתי קשה. היה שווה את זה כי זה מה שאני אוהבת לעשות, לחפש ולמצוא אוצרות, בבגדים, בתכשיטים ובאנשים. הקולקציה תגיע בעוד חודש לאתר ולחנות. שווה לחכות.
ועד אז - יאללה לבגין עד שכולם יחזרו הביתה!
